<h1>העיטור אות ב' בירורין</h1>
<h2>דף מו:</h2>
גרסינן בפרק שור שנגח (ב"ק מ"ו:) מנין שאין נזקקין אלא לתובע תחלה שנאמר אשרו חמוץ ופירש רבנו האי כיון שיבואו בעלי דינין לפני בית דין מי שיבא קודם להתרעם לפני בית דין מקדימין לשמוע טענותיו ולחתוך דינו אבל אם יהיה הנתבע מתרעם על תובעו ואמר אם יש לפלוני זה שום טענה אחרת או תביעה עלי יתבעני אין הדיינים צריכים לכוף את התובע ולומר לו בקש תביעתך אצל פלוני אלא אם כן יטעון הנתבע בשום מאורע שאירע באיחור התביעה כגון שיש לו קרקע למכור ומתירא שמא ישמעו הקונים שיש עליו חובות בשטר ויהיו מתייראין מקניית הקרקע שמא יוציאנה מידם בעל חוב בשטר וכשיתברר זה לדיין צריך לכוף התובע ולומר לו באר טענתך אצל זה או אסהיד על עצמך דלית לך עילויה שטר חוב אבל אם יאמר לו התובע יש לי עליו טענות שלא בשטר ואין רצוני עכשיו לתובעו אין הדיין רשאי לכוף אותו על זה כי אין בעל חוב מוציא מיד הלקוחות אלא אם כן יהא חובו בשטר כדאמרינן (ב"ב קע"ה.) על ידי עדים גובה מנכסים בני חורין הוציא עליו כתב ידו גובה מנכסים בני חורין והיינו דאמרי נהרדעי "פעמים שנזקקין לתובע תחלה והיכי דמי דזילי נכסי". ורבנו שלמה פירש אין נזקקין אלא לתובע תחלה כגון ראובן טוען לשמעון מנה והלה אומר לו הן ונתתי לך משכון בהן שוה מאתים זוז והפסדתו שלם לי מה שהפסדת ואחר כך אתן לך מנה שלך אי נמי אמר לו הן ונטלת ממני מטלטלין וראובן אמר לא נטלתי ממך כלום נזקקין בתחילה לטענת ראובן ואמרי לשמעון פרעהו ואחר כך נזקקין לטענת שמעון. והני מילי דנזקקין לטענת ראובן תחלה כגון שיש לראובן שטר מן המנה שחייב לו שמעון אבל אם אין לו שטר מן המנה אין נזקקין לו תחילה דמתוך שיכול שמעון לומר אין לך בידי כלום ואי נמי פרעתיך כי מודה ואמר יש לך בידי אלא שנטלת ממני מטלטלין או שנטלת ממני משכון נאמן ובכי האי גונא נזקקין אפילו לטענת שמעון תחלה. והיכי דמי כגון דזיילי נכסי, יש מפרשין שעכשיו באו תגרים בעיר ליקח מטלטלין ואמר לו שמעון לראובן תן לי המטלטלין שבידך ואמכרם עכשיו בדמים יקרים ואם לא אמכרם עכשיו יזלזלו לאחר זמן. ולפיכך נזקקין לנתבע תחלה ומוציאין המטלטלין מידו וימכרם שמעון לאותן תגרים ואחר כך נזקקין לטענת ראובן. ולהאי פירושא הוה ליה למימר והיכי דמי כגון דלית ליה שטרא לתובע דמהימן משום מיגו. ירושלמי (בפ"ג דסנהדרין ה"ח—ט') הדיינין יושבים והנידונין עומדין והתובע מיד חבירו פותח בדברים ראשון שנאמר מי בעל דברים יגש אליהם. ומנין שהתובע צריך לילך אחר הנתבע שנאמר מי בעל דברים יגש אליהם. ומנין שהמוציא מחבירו עליו הראיה שנאמר מי בעל דברים יגש אליהם יגיש ראיה אליהם.
<h2>דף קיב:</h2>
כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן התוקף את חבירו בדין אחד אומר נדון כאן ואחד אומר נלך לבית הועד כופין אותו ודן בעירו ואוקימנא כגון דקאמר לוה משום דרבי אלעזר שלא יוציא מנה על מנה אבל אמר מלוה עבד לוה לאיש מלוה וכופין את הלוה לילך לבית הועד ולכל מקום שיש חכמים גדולים ומומחין מהן. והא דאמרינן בבבא קמא (קי"ב:) כגון דפתחו ליה בדיניה אבל לא פתחו ליה בדיניה אמר לבית דין הגדול אזלינא דמשמע אפילו לוה מצי אמר לבית דין הגדול אזילנא. מסתברא הני מילי דאיתיה לבית דין הגדול במתא אי נמי דלא קיבלו בעלי דינין עלויהו. אי נמי בית הועד דקאמר לאו בית דין הגדול, אבל איכא בית דין הגדול אפילו לוה מצי אמר התם אזילנא. ואיכא דמדקדק טעמא דעבד לוה לאיש מלוה אבל תביעה אחרת לא מצי אמר נלך לבית הועד. ורבינו האי כתב דוקא מלוה שנתברר בידו דבר חוב אבל בעל חוב אחר כופין אותו ודן בעירו. ואם נצרך הדבר לישאל כותבין ושואלין. ואם אמר כתבו ותנו לי מאיזה טעם דנתוני כותבין ונותנין לו. ומסתברא כל היכא דליכא למימר יוציא מנה על מנה כופין אותו לילך לבית הועד הלכך מלוה לאו דוקא אלא כל תובע אפילו נזקין וגזילה והוא שיש עדים בהלואה וגזילה אבל בטענה לחודה לא. והיכא דקאמר לוה אנא עבידנא אוזינקא דיליה לילך לבית הועד כופין המלוה והולך לבית הועד. והיכא דקאמר לוה נכתוב טענתא לבית הועד מסתברא דמלוה מצי מעכב אף על גב דלית ביה אוזינקא. מדגרסינן בפרק קמא (סנהדרין י"ז.) שלא תהא סנהדרין שומעת מפי התורגמן. והוא הדין מפי הכתב דחד טעמא נינהו כדאמרינן (בפט"ז דיבמות בירושלמי ה"ז) מפיהם ולא מפי כתבם ולא מפי התורגמן ולא עד מפי עד והלכך כופין אותו ודן בעירו ואף על גב דההיא גבי עדים קאמר ילפינן מינה בעלי דינין לפי שאין הדיינין יכולין לחקור הדבר על פי הכתב. ירושלמי (בפ"ג דסנהדרין ה"ב) תרי בני נש הוו להון דין באנטוכיא אמר חד לחבריה מה דרבי יוחנן אמר מקבלין עלון שמע רבי יוחנן אמר לאו כולא מיניה מטרפא בעל דינא אלא שמעין מיליהון תמן ומה הוה צרכה כתבין ומשלחין עובדא לרבנין. לא קאמר ושמעין מיליהון בכתב ומשלחין לרבנין אלא הדיינין צריכין לכתוב ושומעין וחוקרין הדברים ודנין מה שיכולין לדון והספק שולחין. ובתשובה לרבנו האי זצ"ל דיין שהתנה עם בני המקום שלא יכתוב להן מאיזה טעם דן אותן ובא אחד ואמר אני לא הייתי בזמן שהתנה עם בני המקום ואפילו הייתי אין לי לקבל, הדין עמו ואינו מועיל התנאי וצריך לכתוב לו הטעם ואין להמתין עד שיראה אותו לרב אלא עושין בו דין אחר. ומסתברא דלא מצי אמר מאיזה טעם דנתוני אלא היכא דנתעצמו בדין ולוה אמר נלך לבית הועד דכופין אותו לדון כאן אבל מלוה לא כל הימנו. אי נמי בשנתרצו שניהן לדון כאן לא מצי אמר חד מינייהו אלא אם כן התנו. ורבנו האי בתשובה לא חלק בזה.
<h2>דף קיג:</h2>
בסוף גמרא דגיטין (פ"ח:) תניא היה רבי טרפון אומר כל מקום שאתה מוצא אגוראות של גויים אף על פי שדיניהן כדיני ישראל אי אתה רשאי ליזקק להם שנאמר לפניהם ולא לפני גוים. דבר אחר לפניהם ולא לפני הדיוטות ודוקא גזילות וחבלות דלא שכיחי אבל דינא דגיטין והודאות והלואות דשכיחי והוא הדין לגזילות דשכיחי אף על גב דהדיוטות אנן שליחותייהו קא עבדינן. לרבינו שרירא מי שחייבוהו בית דין בחוב או בפקדון ואין יכולין להוציא ממנו ויש בעיר מקום בי דואר שאינו לוקח שוחד ומקבל עדות ישראל על חבירו יש רשות לזקנים ותלמידים לכוף את העדים שילכו לפני השופט ויעידו שזה חייב לזה ומצוה לעשות כן דאפילו נגזל גוי וגזלן ישראל מעידין לפני השופט שאינו חומס כדגרסינן (ב"ק קי"ג:) מכריז רבא ואיתימא רב הונא דסלקין לעילא ונחתין לתתא האי בר ישראל דידע סהדותא לגוי על בר ישראל חבריה ואזל ומסהיד בי גוים משמתינן ליה ולא אמרינן אלא בחד וכו' עד אינהו נמי לממומתא שדו ליה. ופירש דינא דמגיסתא בית דין של קערה שלוקחין שוחד. וכל המורד בדין מתרין בו תחילה ואם אינו מקבל מעידין עליו וגובין הימנו דכי אמור רבנן לפניהם ולא לפני גוים במקום שאתה יכול לגבות החוב בישראל או בדיין מומחה אל תזקק להן ולא להדיוטות אבל במקום שאין דיין מומחה ואין יכול לגבות החוב בישראל מומחה נדון בהדיוטות ואל יאבד הממון. ובמקום שאין גזלן חושש לישראל גובה החוב בדין גוים וכן הדין. ומנהג לעכב שלשה פעמים בבית הכנסת ואחר כך מתירין לו. כך מנהג שלנו.
